כשקופצים למים של הגדולים
איך אפשר להתאושש מאכזבה על כך שהתכנון שלנו עדיין לא יצא אל הפועל? איך ניתן להתגבר על כך שעדיין לא הצלחנו להשיג את התוצאות שרצינו? ואיך ממשיכים לחתור להישגים בלי שהמוטיבציה תרד? על זה בדיוק אני עובד עם המתאמנים שלי ומוביל אותם בתהליך מתודי, לשינוי התודעה שלהם מ"תדר ההישג" ל"תדר האדם השלם".
מה לא נאמר ונכתב על מייקל פלפס, השחיין הגדול בהיסטוריה. בשנה האחרונה הוא התייחס לקשיים בתקופת הקורונה, ואמר: "אני הראשון להודות שהבריאות הנפשית שלי בתקופה הזו יותר מפחידה מאי פעם. אני לא יכול לתאר מה אנשים אחרים עוברים, אבל אני רוצה לשלוח מסר לאלו מכם שמתמודדים עם בעיות נפשיות, דעו שאתם לא לבד. צריך ללכת בכל פעם צעד קטן קדימה ולדעת לעצור ולקחת נשימה עמוקה. זה מאוד עוזר".כידוע, פלפס לא לבד.
יש רשימה ארוכה של ספורטאים (האולימפיאדה האחרונה אמרה את דברה) ולא רק, שלמרות ההצלחה הם מאסו בחיים. למה? כי הם לא הצליחו לווסת את הלחץ לאורך זמן וזה פגע בהם נפשית. אולי כי לא קיבלו את הסיוע המנטלי לו היו זקוקים כי רק התוצאות עמדו לנגד עיניהם של מי שליווה אותם כל הדרך אל הפודיום, ממש כפי שקרה לשחיין האדיר, שנחשב בצדק לאחד מהספורטאים האולימפיים הגדולים בכל הזמנים.
אם נצא לרגע מעולם הזוהר של ספורטאי העלית, הסלבריטאים שיש להם מיליוני עוקבים ומעריצים, נגלה שיש צד נוסף ומשמעותי ביותר שחווים ספורטאים צעירים, שבזמן נתון משתנים חייהם ללא הכר, ברגע שהם קופצים למים של הגדולים. כלומר, כשהם עוברים מסטטוס של מחלקות נוער לסטטוס של קבוצות בוגרים. שם בדרך כלל נוצר הפער, שלעיתים קשה מאוד לסגור אותו ואז מתחילה ההידרדרות המנטלית לתהום.
מי שלא נותן על כך את הדעת ברגע האמת, עלול להתרסק מבחינה מנטלית והדרך חזרה מעלה הופכת להיות מתסכלת עבורו. הרגע הזה, בו שחקן כדורגל (לדוגמא) מבין כי מה שהיה לא יהיה בטווח הקצר, הוא רגע מאוד משמעותי בתהליך ההתפתחות שלו כשחקן עם ערך עצמי נמוך או גבוה.
נתניאל ברנדון, הידוע כחלוץ ופורץ דרך בתחום של הערכה ובטחון עצמי, כתב בספרו: "המחסום הגדול ביותר להישגים ולהצלחה הוא לא חוסר כישרון או יכולת, אלא העובדה שהישגים והצלחה, מעל רמה מסוימת, הם מחוץ לתפיסה העצמית שלנו, לתדמית שלנו, של מי אנחנו ומה מתאים לנו".
ברגע שמבינים את האג'נדה הזו, שהערך העצמי שלנו לא תלוי בתוצאות שאנחנו משיגים אלא בדרך אליהן, אז ניתן לחולל את השינוי הרצוי וזה יקרה רק אם האדם באמת רוצה להשתנות. הרי משהו לא עבד לו כפי שהוא רצה, אז למה להמשיך בדרך זו ולא לשנות גישה? על זה בדיוק אני עובד עם מתאמנים שלי בקליניקה, לזה נחזור בהמשך.
לאחרונה פורסם בתקשורת כי כדורגלן מח' הנוער של מנצ'סטר סיטי, ג'רמי וויסטון בן ה-18, שם קץ לחייו לפני כשנה ונמצא תלוי בביתו לאחר שהתאבד. הסתבר כי הוא שוחרר מהקבוצה והרגיש שלא קיבל את התמיכה הראויה מהמועדון לאחר שנפצע. לאחר מכן, אביו של השחקן יצא בהאשמות כלפי המועדון ואמר בראיון ל-BBC שבנו באופן אישי לא הרגיש שקיבל את התמיכה המתאימה ממנצ’סטר סיטי, כדי למצוא מועדון חדש.
עם יד על הלב, אי אפשר להתעלם מהצער הגדול שחווה בשנה האחרונה משפחת וויסטון לאור האובדן. הכאב עצום ולא ניתן לדעת איך ומתי יתגברו עליו. יחד עם זאת, החשיפה של הסיפור בתקשורת העולמית מהווה תמרור אזהרה בוהק לרבים מאיתנו. אל לנו לזלזל במצבים הללו וכדאי להורים להיות עם יד על הדופק. כפי שלהורי השחקנים יש חלק חשוב בליווי של ילדיהם לאורך השנים, כך גם יש להם חלק בזיהוי החסמים בהם הם נתקלים. ועל כן, עליהם לפעול בהתאם ולפנות לגורם מוסמך ולא להסתמך רק על הפן המקצועי, בו הם מוכנים להשקיע המון אמצעים, כי שם זה מוחשי עבורם, שם הם רואים בעיניים שלהם את ההתקדמות, או שלא.
בשנה האחרונה אני מלווה כמאמן מנטלי ספורטאים צעירים, שחווים ביומיום שלהם בדיוק את אותם קשיים. כל אחד והסיפור האישי שלו, כל אחד בדרכו שלו. אני מוביל אותם בתהליך מתודי לשינוי התודעה מ"תדר ההישג" שזה ערך עצמי תלוי תוצאה, ל"תדר האדם השלם" שזה ערך עצמי ללא תנאים, לצד הגדרת מטרות לטווח קצר וארוך. כמו כן, אנחנו עובדים על שיפור החוסן המנטלי כדי לפתח את מאגר המשאבים הפנימיים של הספורטאי, המאפשר לו, למרות האתגרים וקשיי היומיום, לייצר בעקביות רמות ביצוע גבוהות לשם השגת מטרותיו. בנוסף לכך, הספורטאים מקבלים כלים להתמודדות עם מצבים משתנים שמאתגרים אותם במסע שלהם לעבר הישגי המפתח שלהם, בדרך אל תמונת הניצחון. הם כבר מבינים שהדרך לא תהיה קלה להם, אך עם הגישה המנטלית הנכונה הם יודעים שאפשר לנצח כל אתגר.